המחול ההבעתי באירופה ותיאטרון המחול

מרודולף לאבאן ועד לפינה באוש
התפתחות המודרניזם השפיעה גם על המחול באירופה. האקספרסיוניזם שכבר הטביע את חותמו בציור ובפיסול, השפיע גם על המחול. מושגים כמו יופי ואסתטיקה קיבלו משמעות חדשה: יכולת לבטא את פנימיותו של האדם, את תחושותיו ורגשותיו, והביאו להתפתחות המחול ההבעתי שהחל בגרמניה.

הראשון שחשוב לציינו בהקשר הזה הוא רודולף פון לאבאן  (Rudolph Von Laban) . לבן חקר תנועה, חינך לתנועה וכתב תנועה. הוא חיבר אנשים לתרבות הגוף ולתנועתם החופשית והחל את הריקוד החופשי והאלתור עם מוזיקה או בלעדיה. הוא הקים בית-ספר לתנועה בשוויץ ולאחר מכן בגרמניה, שהפך למרכז אמנים, לקהילה אוטופית, לקומונה. לאבאן החל לפתח את המחול כשפה לכל דבר. הוא הדגיש את חשיבות החלל, הזמן, המרחב, המקצב, מודעות האמן והיחסים ביניהם (לדוגמא, היחס בין הגוף הנע לחלל).
מרי ויגמן

הבא »
דרך העבודה בבית-הספר היתה גם אישית וגם קבוצתית, תהליך של התפתחות ומודעות פנימית לצד הקשבה אל האחר בקבוצה. יותר מכל ייזכר לאבאן כמי שהמציא את כתב התנועה ככלי לכתיבת ריקודים, לשחזורם ולהנחלתם הלאה.

רודולף לאבאן
מרי ויגמן (Mary Wigman) , היתה תלמידתו בבית הספר, שם גם החלה את דרכה כסולנית, ובעזרתה בדק לאבאן את כתב התנועה שלו. לאבאן ראה ביצירותיה הגשמה של עקרונותיו ותורתו.  המחול שלה היה מחול אישי, מחול שנוצר מעבודה פנימית עמוקה של חקר, שאלת שאלות וחיפוש אחר משמעות. לגוף היה חופש תנועתי מוחלט לבטא את רגשותיו, שחרור המחשבה, ואפילו איבוד שליטה עד כדי ריקוד אקסטאטי. ויגמן שילבה בעבודתה גם עבודה רוחנית שבאה לידי ביטוי בקשר המיסטי בין הגוף הרוקד אל היקום. בצד עבודתה היצירתית האינדיבידואלית, שילבה ויגמן גם הוראה דידקטית, דבר שאיפשר לתלמידיה הרבים הבנה של ריקודיה, הבנה של הבעתה והדרך אליהם. היא פיתחה שיטת-עבודה על בסיס האלתור, ושחררה גם את התלות של הריקוד מהמוזיקה. היא הקימה להקה משלה ושילבה מופעי-סולו בריקודי הלהקה. לאחר מכן הקימה גם בית-ספר ובשורתו נפוצה גם מחוץ לגבולות גרמניה.

מרי ויגמ

תלמיד נוסף של לאבאן היה קורט יוס (Kurt Yoss).  קורט יוס הושפע מאד מלאבאן, אך בניגוד אליו הוא לא ביטל את הבלט הקלאסי, עליו התחנך, אלא שילב אותו בסגנונו הייחודי. הוא דחה את אידיאל היופי הנשי והשברירי של הבלט הקלאסי וגם את הרעיון של הריקוד כנאראטיב. ריקודיו היו תיאטרליים, והוא היה, למעשה, המבשר של תיאטרון המחול שהיה כה מזוהה עם תלמידתו פינה באו (Pina Bausch).

קורט יוס הקים בית-ספר לריקוד באסן, גרמניה, וכשעלו הנאצים לשלטון, הוא עזב לאנגליה, שם הקים בית-ספר נוסף. לאחר מלחמת העולם השנייה חזר לגרמניה.
המלחמה קטעה את התפתחות מחול ההבעה בגרמניה, ולאחריה העדיפו שוחרי המחול את האסתטיקה האמריקנית של בלנשין וקנינגהם על פני ביטוי התחושות הקמאיות של רקדני מחול ההבעה. על רקע זה, או, אם אפשר לומר, לתוך הואקום הזה, מגיחה פינה באוש, תלמידתו של יוס וממשיכה את תיאטרון המחול, אחרי שנים של הפסקה.
מה שעניין את באוש בתהליך היצירה, הוא מה מניע אנשים ולא איך הם מתנועעים

פינה באוש
כוחה הייחודי והסגנוני של באוש הוא במצבים הבימתיים, באווירה ובמתח שהיא יוצרת על הבמה. התנועה האנושית היא אמצעי לחשיפה ולביטוי החיים עצמם. היא נוגעת בדבר האמיתי, באדם, בכאב ובצער האנושיים ללא זיוף. את מרכז המחול שלה ואת להקתה, הקימה בוופרטל שבגרמניה. משם יצא שמה למרחוק ולהקתה הופיעה בכל רחבי העולם. מעבר לתפיסה הבימתית המיוחדת שלה, גם דרך עבודתה עם רקדניה שונה, הרקדנים שותפים לתהליך היצירה (כמו אצל קורט יוס), הם באים ממדינות שונות, חלקם רקדנים, חלקם שחקנים בגילאים שונים. חקר הגוף והתנועה, כמו גם ההתמסרות הטוטאלית והעבודה המשותפת לאורך שנים, מביאה לידי אינטימיות אוניברסאלית שהצופה יכול להזדהות עימה. השפה האירונית והצינית עד כדי הקצנה, יכולה גם להביא את הצופה להתעמת עם שאלות קשות.

This entry was posted on March 13, 2009. Bookmark the permalink.