“קפצתי, הסתובבתי, נפלתי וקמתי”

After your dancing practice, visit slotsexpert.ca to play casino games of your choice. You are bound to enjoy yourself and win some cash.

talia2שיחה עם טליה פז, רקדנית מבצעת וסולנית בינלאומית
היא שייכת לזן מטופח במחול העולמי, נדיר במחול הישראלי: רקדנים שאינם פונים לכוריאוגראפיה בשיא הקריירה שלהם, אלא ממשיכים להתקדם ולהגיע לשלמות יצירתית כרקדנים מבצעים בלבד.
טליה פז חוזרת לתחנות החשובות בדרך שבה הגשימה חלומות, סחפה קהלים, הוציאה מבקרים מגדרם, זכתה בפרסים והוזמנה לעבוד עם הכוריאוגראפים המובילים בארץ ובעולם. שיחה גלויה ומרגשת על מחול נטו, פרפקציוניזם, מציאת המורה המושלם, הקריירה הבינלאומית, העבודה בסטודיו, הדמות על הבמה.

בסיס קלאסי
בכל מקום שבו נתקלים בשמה של טליה פז יש ארכיון לא קטן של שבחים, פרסים ורשימה ארוכה של כוריאוגראפים שהזמינו את טליה פז לעבוד איתם בארץ ובעולם. טליה עושה סדר בפרטים: היא ילידת 68, בתה של נירה פז, לשעבר רקדנית בבלט הקלאסי הישראלי, בת דור ובת

הצג קטעי וידאו
הבא »
שבע, וזה כעשרים שנה מנהלת תחרות מיה ארבטובה לבלט. טליה עלתה לארץ בגיל שנתיים, והייתה בת שש כשהתחילה ללמוד בלט אצל אינסה אלכסנדרוביץ. שש שנים לאחר מכן החלה ללמוד בבית הספר של להקת בת דור. בהיותה בת 16 נסעה להולנד ולמדה בקונסרבטוריון המלכותי בדן-האג, בית-ספר ששייך ללהקתו של ירי קיליאן, NDT (תיאטרון המחול ההולנדי). “דגש חזק על בסיס קלאסי,” היא נזכרת, “מתשע בבוקר עד שש בערב על האצבעות, מתכוננים להתקבל ללהקת מחול מקצועית.”
-כבר בגיל 16 הכנת עצמך לרקוד באירופה?
“הרבה לפני כן. כשהייתי ילדה חשבתי שארקוד קלאסי, שארקוד בלנשיין באמריקה, וזה בכלל לא מעציב אותי שזה לא מה שקרה. בשנות ה-80 הגיעה להקת NDT עם ירי קיליאן להיכל התרבות, פתאום ראיתי מחול מודרני, ריקוד שהשתמש בטכניקה קלאסית אבל דיבר בשפה חדשנית. זה הכה בי בעוצמה. בגיל 12 נפתחו לי העיניים, ומאז רציתי לנסוע להולנד. רציתי להתקבל ל-NDT, ולא קיבלו אותי. חזרתי לצבא אבל לא ויתרתי על החלום. רציתי לשוב ולחזור להולנד, לנסות להתקבל שוב ל-NDT.”

מבת שבע לקולברג
בת 18 חוזרת טליה פז לארץ כדי לשרת בצבא, ובמהלך שירותה הצבאי, בת 19 בסך הכול, היא מתקבלת  ללהקת בת שבע. “דוד דביר הזמין אותי להצטרף לבת שבע. הוא ראה אותי מופיעה כתלמידה בבת דור ואמר שאני מוכנה להיכנס ללהקה מקצועית. בשלוש השנים הראשונות שלי בבת שבע דוד דביר היה המנהל האמנותי, ואוהד נהרין בא במקומו בשנה וחצי האחרונות שלי בלהקה. בתקופתו של דוד דביר בת שבע הייתה להקה רפרטוארית ועבדנו בעיקר עם כוריאוגראפים אמריקנים כמו דניאל עזרילוב, אליסה מונטה ודייויד פארסון. התקופה עם אוהד נהרין הייתה מאוד מרגשת, העבודה הייתה מאוד חדשנית. באותו זמן העלה את ‘טבולה ראסה’, ‘שקיעתה של הטיטאניק’, והכי חשוב שבשנת 90′ יצר את ‘קיר’, הערב הראשון שאוהד העלה כערב מלא. ‘קיר’ היא יצירה מאוד ישראלית בליווי מוזיקלי של “נקמת הטרקטור”, וכוללת בתוכה את המחול ‘אחד מי יודע’ שהוא אבן דרך בתרבות הישראלית. הייתי חלק מההפקה המקורית ומתהליך היצירה. אוהד היה צעיר ורענן, מאוד מיוחד, והרגשתי שאני נמצאת בתוך שינוי משמעותי של תפישת המחול. יחד עם זה, כיוון שרציתי לעבוד באירופה, באחד הסיורים ניגשתי לאודישן בהולנד והתקבלתי ללהקת סקפינו. ראיתי בזה שלב חשוב בניסיון שלי להתקבל ל-NDT. הייתה לי התלבטות קשה אם לעזוב. בבת שבע חשתי את השינוי המרגש באוויר, ולא ידעתי מה לעשות. שיתפתי את אוהד בהתלבטויות והוא אמר ‘תיסעי, תתנסי, והבית תמיד פה מחכה לך, תמיד את יכולה לחזור.’ כך היה. זה לקח רק כ-14 שנה.”
-וזה השתלם.
“השנתיים שלי בסקפינו היו תקופה מאוד פורייה,” אומרת טליה, “המון אימפרוביזציות, עבודה בסטודיו, הייתי שותפה בהמון יצירות, בתהליכי היצירה, הרבה מאוד הופעות, עבדנו על אצבעות בסגנון של ביל פורסיית, טכניקה קלאסית בסגנון חופשי, והייתי צריכה לשמור על רמה טכנית מאוד גבוהה. גם הולנד בשבילי זה בית ואהבתי מאוד את אמסטרדם. היו שני מנהלים אמנותיים בסקפינו, נילס כריסטי מהזרם של ירי קיליאן, ואחריו הגיע אד וובה שגילה פתיחות ואפשר לרקדנים ליצור.”

בלי אף מילה, בלי אף תנועה
בסקפינו פגשה טליה את מאטץ אק מנהלה האמנות של להקת הבלט השוודית, בלט קולברג. “הוא בא ליצור עם סקפינו, ראה אותי והזמין אותי לעבוד איתו בבלט קולברג השוודי.”
– לא היססת הפעם…
“בוודאי שלא. קולברג היא הלהקה החשובה ביותר בשוודיה, מייצגת את שוודיה בעולם, והיא נחשבת לאחד מהבלטים החשובים באירופה. יש ארבעה כוריאוגראפים מובילים במחול המודרני באירופה – מאטץ אק, ירי קיליאן, ביל פורסיית ואוהד נהרין. מלבד ביל פורסיית זכיתי לעבוד עם הגדולים ביותר.”
– מה היה תפקידו של מאטץ אק בעיצוב הדרך שלך?
“העבודה איתו הייתה ממש גילוי, הארה. הוא העניק משמעות לריקוד שלי. מאטץ אק הוא אדם עם הרבה מאוד עומק, הרבה מאוד רבדים. ההקבלה הכי פשוטה היא למעין במאי תיאטרון שמאפשר לנו, הרקדנים, להבין את היצירה, לדעת מה אנחנו עושים על הבמה.”
– כיצד זה נעשה?
“עד לאותו רגע עשיתי הכול. קפצתי, הסתובבתי, נפלתי וקמתי. עשיתי כל מה שהכוריאוגראף ביקש. ותמיד נלוותה לזה ההנאה הפיזית שבריקוד. זה היה העיקר עד אז. כשנפגשתי עם מאטץ אק זו הייתה הפעם הראשונה שאתגרו אותי לשפה תנועתית מאוד ברורה, מאוד מדויקת שהייתי צריכה ללמוד להיות בתוכה. לדייק בשפה. הוא נתן משמעות כמעט לכל תנועה. אני לא רוצה שזה ישמע נורא כבד, אבל בתור אמן מבצע ידיעת המשמעות נותנת לך את הכלים לחפור לעומק ולהבין את ההוויה ואת הסיפור שמתרחש על הבמה.”
– היית סולנית בקולברג?
“לא היו סולנים אצל מאטץ, רק דמויות. בסיפורים הקלאסיים בגרסה המודרנית שהעלינו הייתי בדרך כלל מלכה, אם, לפעמים המלכה האם. באגם הברבורים הייתי גם מרשעת.”
– ממה נהנית במיוחד בעבודה עם מאטץ אק?
“מה שכיף אצל מאטץ שהוא מעריץ נשים. הנשים אצלו חזקות, הן עובדות את האדמה, הן מביאות חיים. זו הנאה גדולה לעבוד אצל יוצר שיודע ליצור עבור אישה. הוא מבין נשים. מאטץ מאוד תיאטרלי, עם הרבה הומור. לעיתים נדירות יש שימוש בטקסטים אצלו. מעטים המנהלים האמנותיים או הכוריאוגראפים שיכולים להזין את הרקדן במזון הרוחני שדרוש לו כמבצע אפילו אחרי עשר שנות עבודה משותפת. הרקדנים בקולברג היו בדרך כלל מבוגרים מהמקובל, היו כאלה שפרשו מהלהקה רק בגיל 40. כשהצטרפתי לקולברג הייתי הצעירה ביותר, והיה תענוג לצפות ברקדניות הבוגרות יותר. היה לי לאן לשאוף ולגדול ולצמוח. זה לא רק מאטץ אק. בכלל, החיים בשוודיה עיצבו אותי. אם באתי אקספרסיבית, פרועה ואנרגטית, למדתי בשוודיה מהו האינטגריטי של האמן. אני יכולה לעמוד על הבמה בלי אף מילה, בלי אף תנועה ולהביע את הכול. כמו בסרטים של אינגמר ברגמן. זוהי שוודיה: לנקות, להגיע לדיוק בתנועה, להבין איך מגיעים אליה.”
– לא קר?
“נדרשו הרבה שנים לפצח את הקוד התרבותי. ללמוד לחיות בשוודיה ולאהוב את זה. חסרה הייתה לי הישירות הישראלית. החושך והקור לא עזרו. אבל כשלומדים לחיות בשוודיה מתאהבים בה. השוודים חיים לפי עונות השנה, חיים בטבע וזה מקסים. שוודיה מאוד איכותית ויש בה המון מרחב. כשביקרתי באמסטרדם אחרי שהתרגלתי לסטוקהולם הבנתי כמה היא צפופה.”
טליה עבדה בבלט קולברג 11 שנים לאחר מכן יצאה לסיור שבו העלתה פרויקטים עצמאיים במדינות נוספות באירופה. “ב-2003 הוזמנתי להצטרף לתיאטרון מחול פיזי DV8 באנגליה, בניהולו האמנותי של לויד ניוסון. עם DV8 סיירתי באירופה במשך שנה, במסגרת ההפקה ‘The Cost of Living’. לאחר מכן, ב-2004, חזרתי לארץ.”

השיבה לארץ
“כששבתי לארץ באמת חזרתי הביתה, לבת שבע. הוזמנתי לנהל את החזרות של האנסמבל. שחזרנו עבודה של מאטץ אק שהשתתפתי בה בשוודיה. זו הייתה עבודה מאוד יפה מאוד מרגשת עם 12 רקדנים.”
– אבל?
“אבל הרגשתי שלא סיימתי את קריירת הריקוד שלי כמבצעת ולא יכולתי להקדיש ללהקה את כל הזמן שנדרש באמת כמנהלת חזרות. אז אמרתי אוקיי, אני צריכה לעשות את מה שצריך לעשות. לרקוד אי אפשר לעולם. מאז אני כאן, ואני מעלה מופע יחיד ‘מגנוליה’ ומלמדת בתיכון שליד האקדמיה בירושלים, תלמה ילין בגבעתיים, בסמינר הקיבוצים ובכל מיני סדנאות ברחבי הארץ.”
– איך נוצר “מגנוליה”?
“קיבלתי הזמנה מפסטיבל אוזס שבדרום צרפת להעלות ערב יחיד. הם עזרו לי בהפקה וניתנה לי החירות האמנותית להזמין את האנשים שאיתם אני רוצה לעבוד, וכך בניתי לעצמי את מגנוליה, שהעליתי בארץ מספר פעמים כערב יחיד והופעתי בו בכמה מדינות באירופה. סטיין סליס, כוריאוגראף בלגי שאני מכירה מקולברג, יצר את מגנוליה, העבודה הראשונה בערב, את העבודה השנייה Habayta שמסיימת את הערב הזמנתי מנייג’ל צ’ארנוק מייסד Love .DV8 של שרון אייל היא החוט המקשר בין השתיים.”
– מתי את מתכוונת לתלות את הנעליים?
“אין דבר כזה. כל עוד אני מקבלת תחושת סיפוק, כל עוד יש לי עניין ואני מתקדמת בחומרים שאני מבצעת וכל עוד אני מתקדמת באופן אישי, אני ממשיכה. כמובן שאני מוצאת את החומרים המתאימים לי ולגילי.”
– איזו מין מורה את?
“כמורה אני מאוד מדויקת. אני מביאה את מה שלמדתי ממאטץ אק. אני מדברת בשפה שלמדתי ממנו. החומרים של מאטץ מאוד דידאקטיים. הוא נותן מקום מעולה לרקדן שרוצה ללמוד לדייק בתנועה. כשאני מלמדת אני יודעת בדיוק באיזה מילים להשתמש, איך להגיע לתוצאה הטובה ביותר. התלמידים מאוד פתוחים לזה, ומאוד נהנים והתוצאות מדברות בעד עצמן.”
– את מתכננת מופע חדש?
“אני חושבת על מופע נוסף, מחפשת את החומרים, את הכוריאוגרפים.”
– בכל הערבים שהפקת באופן עצמאי אין לך פרטנרים על הבמה. למה את לבד?
“הסיבה היא פרקטית, מפאת תקציבים. אני לא יכולה להחזיק קבוצה ולהפיק מופע רב משתתפים. חסכתי בעלויות גם בצד הזה. ניסיתי לחפש רקדנים, אבל לא מצאתי בארץ רקדן פרטנר שיתאים לי. גם הגיל וגם תפישה. רוב הרקדנים צעירים. יש פער בניסיון, בבגרות. אני לא ממעיטה בערכם, וייתכן שזה יקרה. יכול להיות שזה יהיה הדבר הבא.”
– והשאלה שאת תמיד שומעת. למה את לא פונה לכוריאוגראפיה?
“אני לא חושבת שאני כוריאוגראפית טובה ושזה קיים בי. יש לי יותר מדי כבוד לאמנות הכוריאוגראפיה, עבדתי עם טובי הכוריאוגראפים בעולם בשביל להבין שאני לא יכולה לעשות משהו שהוא פחות טוב. יכול להיות שזה גם פחד, פחד מכישלון. כדי שזו תהיה עבודה טובה צריך כישרון וניסיון. היה לי הרבה יותר קל בחיים אם הייתי יוצרת לעצמי או לאחרים, הייתי חוסכת הרבה מאוד כסף, אבל אני לא חושבת שאני יכולה לאתגר את עצמי, כמו שכוריאוגראף טוב יכול לעשות את זה בשבילי. אני מכירה את עצמי מספיק טוב שאני אפול למקומות הנוחים שבהם אני נראית טוב ונעים לי ונוח לי, בעוד שכוריאוגראף ידחוף אותי למקומות שאולי לא קל לי להיות בהם.”

“יוצרת בפני עצמי”
– רבים דוחפים אותך לכיוון הזה, ואת לא מתפתה. את לא חושבת שניסיון כזה יהווה התקדמות?
“מעמד המבצע בעיניי שווה למעמדו של הכוריאוגראף. זו גם התפישה באירופה. ללא רקדן טוב הכוריאוגראפיה לא שווה כלום, ולהפך, רקדן טוב יכול להעצים את הכוריאוגראפיה, וכוריאוגראף טוב יכול להעצים רקדן טוב. בין יוצר וכוריאוגראף יש הפריה הדדית והשראה הדדית. כשאני נמצאת בסטודיו אני לא רובוט, אני לא רקדנית כזאת, אני לא אמנית כזאת. אני מרגישה שאני יוצרת בפני עצמי, אין לי חסך ביצירה. כשאני על הבמה אני יוצרת את הרגע, ואני יוצרת כל פעם מחדש. אני חושבת שכדי להיות כוריאוגראף טוב צריך להיות קודם כל רקדן טוב, לראות עולם, להתמלא ולקבל כלים ולהוציא החוצה. כמה מוצרטים יש? יש מעטים שהם כוריאוגראפים מולדים. זה משהו שאתה לומד אותו עם הזמן. בן אדם צריך לחוות לפני שהוא אומר את האמירה האישית שלו.”
– עם איזה כוריאוגראפים את אוהבת לעבוד בארץ?
“עם אוהד נהרין, עם שרון אייל שכבר עשיתי איתה שתי עבודות Love ו-One Leg Barbie, עם רמי לוי שיצר את Blitz במסגרת להקת בת שבע, ועם כוריאוגרפים נוספים.”
– צברת הרבה ניסיון באירופה, איך את רואה את המחול בארץ – בפני עצמו, ביחס לאירופה?
“אנחנו ללא ספק בתקופה של פריחה, יש ריבוי של יוצרי מחול. ביחס למקום הקטן הזה יש המון כוריאוגראפים והמון רקדנים. המחול הישראלי באירופה זוכה ללא מעט הצלחה, ומביא לשם הסתכלות רעננה. לא מזלזלים במחול הישראלי באירופה, אבל חסרים פה רקדנים ברמה טכנית גבוהה, ויש לאן להתקדם.”
– את מרגישה כשגרירת מחול ישראלי?
“לא. אמנם אני רוקדת את העבודות של שרון אייל באירופה, ואני חושבת שבכך אני מעלה עבודות מאוד מיוחדות, אבל אני מביאה רק את עצמי לכל מקום. מבחינתי, להקת בת שבע היא השגרירה הכי טובה של המחול הישראלי.”
– אמרת פעם שקרולין קרלסון שיצרה עבורך את Water Talk לביאנאלה של ונציה התעמקה איתך בהעברת חוויות נפשיות לבמה, איך את עושה את זה בדיוק?
“אלה אינם דברים שאני מבינה לגמרי, והדברים אינם נעשים לגמרי במודע. אין לי טכניקה של שחקנית. אבל אני מביאה את עצמי ולא אף אחד אחר, ואני מביאה את עצמי במאה אחוז. הופעתי בכל צורה, בעירום חלקי, בטקסטים מדוברים על הבמה. כשאני רוקדת אני מתחברת לרגע, למוזיקה, לתנועה לסיטואציה, וכל התחושות עולות בי וזה יוצא החוצה. אני יכולה להוציא מכל המגירות שלי את כל ההתנסויות שלי בחיים. זה לא שפעם מישהו שבר לי את הלב ואני יכולה להוציא את זה כרגע בתנועה מסוימת ומובחנת. זה הרבה יותר מבושל. זה מי שאני.
הרבה פעמים אנשים באים בדמעות לאחר ההופעה ואומרים לי שהמופע נורא ריגש אותם. ולפעמים אני אומרת לעצמי, לא ידעתי, לא הרגשתי ככה. הייתה הופעה נחמדה. זה לא מדע מדויק.”
– האם חסרה לך בארץ דמות כמו זו של מאטץ אק?
“שאלה טובה, הייתי רוצה לעבוד עם מישהו כזה, קשה כל הזמן לעבוד לבד. הוא כמו איזה מאסטר.”
– למה לא לחזור ולעבוד איתו, בעצם?
“מאטץ כיום עוסק בשוודיה בעיקר בתיאטרון. יש גם פה וגם שם אנשים שאני חושבת שהחיבור שלי איתם יניב תוצאות טובות ומעניינות, וברור שאני צריכה לפתח דיאלוגים שכבר החלו. המחול הביא אותי להרבה מאוד מקומות יפים ומגוונים ומרגשים בעולם, אבל כיום החיים הפרטיים חשובים יותר מבעבר. אני לא חושבת גם שאעשה כרגע שינויים דראסטיים בחיים, לא אסע לשנה-שנתיים למקום אחר.”
– יש איזו שהיא תמונה של עצמך שאת רואה באופקים עתידיים יותר?
“הייתי רוצה לתת מעצמי ולהשפיע. יש לי הרבה מה לתת. אינני יודעת באיזו מסגרת זה יקרה בעתיד הרחוק.”

This entry was posted on February 5, 2014. Bookmark the permalink.