תולדות המחול האפריקני

המקצבים והמבנה המיוחד של בלט שכבש את העולם
מקורה של תרבות הקצב והתנועה באפריקה. לקצב ולתנועה משמעות פיזית ורוחנית עמוקה, והם מלווים את האדם בכל תחומי חייו: בעבודה, ברפואה, בשמחות, בטקסים סודיים פולחניים ביער המקודש, בהעברת ידע ממקום למקום ובמה לא…
הקצב והתנועה באים לידי ביטוי בתיפוף ובריקוד. בכל שבט באפריקה המערבית יש אמנים מתופפים ורקדנים. בכל שכונה פועל מרכז קהילתי שבו הם מתאמנים, ובמועדים קבועים מתקיימות תחרויות מקומיות. המנצחים בתחרויות אלה יוצאים לתחרות ארצית ולתחרות כלל אפריקנית.

תחילתה של האמנות הזו בחלק זה של העולם, הייתה בגינאה קונקרי. בסוף המאה ה- 19 רצו הצרפתים להשתלט על גינאה ולהפכה לקולוניה צרפתית. סאמורי

« הקודם

הבא »
טורה משבט המאלינקה שהיה אחד המנהיגים החזקים ביותר בכל אפריקה , התאחד עם שבטים כמו טוקולור וסיקאסו ובשנת 1890 הביסו וגרשו את הצרפתים מגבולות גינאה בכוחם המאוחד. סאמורי טורה נלחם נגד כל הניסיונות להפוך את גינאה קונקרי למושבת עבדים, ונודע במעשי נקמה אכזריים ומעוררי צמרמורת נגד האדם הלבן. ב-1898 הוא נכנע לבסוף והצרפתים נכנסו לגינאה. האנגלים שלטו אז בסיירה לאונה והפורטוגלים שלטו בגינאה ביסאו וליבריה, הגובלות בגיניאה קונקרי.

לאחר מלחמת עולם שנייה זכתה גינאה בעצמאות והמפלגה הדמוקרטית ובראשה סקו טורה, צאצאו של המנהיג המהפכן סאמורי טורה, עלתה לשלטון ב-1957. ב-1958 הפכה גינאה לרפובליקה. סקו טורה, מרקסיסט שהושפע מהשלטון ברוסיה, היה מנהיג בעל רוח חופשית, מהפכן אמיתי ואדם נעלה שמטרתו העיקרית הייתה להוכיח לבני ארצו שאין להם צורך באדם הלבן , לא מדבשו ולא מעוקצו. עד אז היו התושבים מפוזרים , כל שבט היה עם מערכת ממשל קטנה משל עצמו, עם שפה ייחודית לו. סקו טורה איחד את כל השבטים וכך זכה לממשלה רחבה ותומכת בה לכל שבט היה ייצוג. הוא קבע את הסוסו כשפה ראשונה, הטיף לתושבים לא להיות נרפים ועצלים והלהיב אותם לעבוד ולהתפתח. הם פיתחו את הארץ, סללו כבישים ובנו מערכת רכבות, בניינים מרשימים ועוד.
טורה הזמין את כל האמנים – זמרים, מוסיקאים ורקדנים והציע להקים להקת בלט לאומי אשר תייצג את המדינה. כל שבט שלח את טובי אמניו, וכולם התמחו והתאמנו בריקודים האופייניים לשבטיהם. במסגרת אותה יוזמה נבנה גם היכל ענק למופעי הבלט בבירה, קונקרי, עם מסכים מתחלפים ותפאורת ענק מרהיבה וקינטית.
סקו טורה מת באופן מפתיע ב- 4 ביולי 1985. לאחר סכסוכים עקובים מדם עלה לשלטון לנסרה קנטה המכהן עד היום כנשיא בגינאה. אך לפעלו של טורה יש הדים עד היום והריקוד בגיניאה טורה התפתח לממדים מעוררי כבוד והערכה, והוא זוכה בתמיכת המוסדות הממשלתיים.

טובי הרקדנים מצטרפים לבלט הלאומי, אשר הופעותיו הפכו בשנים האחרונות לשם דבר בכל העולם, ותרמו לפריצת מוזיקת ומחול העולם. הבלט הלאומי הוציא מקרבו את גדולי אמני הקצב והתנועה של אפריקה:
ממדי קייטה ופאמאדו קונטה הינם מאסטרים ידועי שם בתיפוף שזכו אף בפרסום בינלאומי ואשר החלו את דרכם בלהקה הלאומית היו. קוקה סאלי הוא רקדן ותיק נוסף בלהקה שזכה לתהילה רבה. הכוריאוגרף הראשון בלהקה היה פודיבה קייטה, אמן ממאלי. הוא ביסס את דרך עבודתה דה של הלהקה, פיתח את המיזנסצנה – סיפור המסגרת שיוצר את תיאטרון מחול שבתוכו משובצים הריקודים השונים. קייטה אף קבע את שהוא קבע את משטר האימונים האינטנסיבי של הלהקה, הוא חיבר את הבלטים הראשונים של הלהקה, ואלה סיפרו על ההיסטוריה של ארצו, מאלי. לבסוף הושלך קייטה לכלא מסיבות פוליטיות.
אחריו הגיע מגינאה-ביסאו שחקן, רקדו ואקרובט מזהיר בשם איטלו זמבו, המשמש כמנהלו הראשי של הבלט הלאומי של גינאה. הוא המשיך לפתח את הריקוד ותוכנו. עמידו בנגורה משמש כסגנו וכמנהל הטכני, הכוריאוגרף כיום הוא מוחמד קמוקו סנו.

כיום, הריקוד האפריקני הפך לתרבות ההמונים: מוטיבים מהריקוד האפריקאי אפשר לראות כיום באינספור קליפים ב-MTV, ובכל דיסקוטק ברחבי העולם רוקדים בהשפעה אפריקאית שבטית.
רות אשל, דוקטור למחול ומבקרת המחול בעיתון “הארץ”, באה במרץ 2002 לקנות תופים וללמוד בקוטו סילו שבגמביה, מקום מושבה של להקת פטלה. היא חזרה נפעמת מהיכולות האפריקניות כפי שראתה אותן במופע של פטלה, ובמאמר למגזין “ידע הדברים” גיליון 77 מרס 2002 עמ’ 119 כתבה “…מתחילים הריקודים. טלטולים מהירים של הראש, תנועות אגן תזזיתיות קדימה ואחורה, ולפתע קפיצות גבוהות כמו מגיחות ממקום מסתורין?” ניתן לשער מה הייתה כותבת לו צפתה בבלט הלאומי של גינאה.

בלט לאומי ובלט פרטי
מופע בלט אפריקני מעוצב כהלכה הוא למעשה מעין מחזמר שמבוצע על ידי קבוצת רקדנים ורקדניות, ומוזיקאים – בעיקר מתופפים.
את להקות הבלט ניתן לחלק לשני סוגים: לאומיות ופרטיות.
הבלט הלאומי, כמו הבלט גינאה קונקרי, נחשב ללהקת עילית בין כל הלהקות במערב אפריקה. זוהי להקת המחול הידועה בעולם כמייצגת הטובה והמקצועית ביותר לתרבות האפריקנית כבר יותר מ – 40 שנה. האמנים מתאמנים כל יום במשך שעות רבות וחיים יחד בקומונה. עד 1984 פעילות הלהקה הייתה במימון ממשלתי ומאז הופרט הבלט ובעלותו היא בידי האמנים עצמם. אמני הבלט האפריקני ייצגו את מדינתם בפסטיבלים הגדולים ביותר. הופעתם מציגה אירועים מחיי היום יום של האפריקנים – מורשת תרבות עשירה ומלאת חיים בצורה אותנטית ואמיתית. בעיני בני עמם נחשבים אמני הבלט האפריקני לשגרירים. הלהקה הוציאה עד היום מאות אמנים-מבצעים אשר הופיעו סביב כל כדור הארץ, ורבים מהם פתחו להקות דומות ברחבי העולם.
הלהקה יצרה עד היום כ- 40 מופעי בלט שזכו לתהילה רבה, ואשר מוכיחים כל פעם מחדש כמה חזק הקשר בין מסורת מרהיבה לבין ריקוד, מוזיקה וסיפור.
כיום פועלת להקת הבלט בצורה עצמאית: הרקדנים, המתופפים וכל שאר האמנים משתכרים שכר גבוה. כ-5000 משפחות מוצאות את פרנסתן בזכות הלהקה הלאומית. האמנים נהנים משירותי רפואה פרטית, עומדת לרשותם מערכת שיווק משומנת הפועלת עבורם בכל רחבי העולם, גדוד שלם של מעצבי תלבושות, אנשי תחזוקה ותפאורה, אחראי אימונים, מנהלי חזרות ועוד. תחזוקת התופים , אחראי משמעת , אחראי אימונים . מנהל חזרות, מתקני תנועה ועוד.
להקת הבלט הפרטית
הלהקות הפרטיות של הבלט האפריקני מציגות עלילות מודרניות יותר, שאינן קשורות בהכרח להיסטוריה. למשל – “אני מוכן למות למענך אהובתי” שהיא הפקה פרטית ידועה המספרת על שלושה גברים המחזרים אחרי אותה נערה. כל אחד מהם נשבע לה אמונים ומשכנע את הוריה שהוא הגבר האידיאלי. המופע מצחיק עד דמעות, ואלבום המופע הוא להיט בשווקים.

מקצבים וריקוד
הבלט האפריקני הוא חגיגה לאדם ולאדמה ויש בו הרבה הומור. הרקדנים והרקדניות הם בעלי יכולת גופנית גבוהה, ובנוסף למחול הם שרים ומנגנים. מעל כולם בולט הגריו או מספר גריו- המוזיקאי או השחקן אשר כל בני משפחתו היו אמנים במשך דורות. הוא שר, מנגן בקורה או בבאלאפון (קסילופון עץ אפריקני) וגם משמש כקוסם .
הריקודים אנרגטיים מבוצעים בעיקר לצלילי תופים במקצבים שונים, כל תנועה מחוברת למקצב, ולכל מקצב התנועות האופייניות שלו.
מקצב הקונקובה, למשל, נוצר כדי להמריץ את העובדים בשדה. אופייניות לו תנועות של עבודה, קציר או אפילו דיג.
מקצב הדונדונבה לקוח מריקוד הגברים הצעירים לאחר טקס החניכה (טקס המילה שלהם). זהו מקצב אנרגטי ביותר, גברי וחזק.
מקצב המאמיה – מאפיין את תנועותיהן של הנשים הבוגרות. נאלו הוא מקצבן של הנשים העקרות, לזכר הפיניה – קוסמת מהיער אליה מגיעות נשים שאינן מצליחות להתעבר.
כל ריקוד מבוצע בתלבושות שונות ומיוחדות, ובריקודים העוסקים בחיות הרקדנים והרקדניות מסתתרים מאחורי מסיכות.
לעיתים מקורם של הריקודים במסורת של שבטים שונים, למשל, ריקוד הסורסורנה – ריקוד היער המקודש של שבט הבגה. על פי המסורת בעבר היה נהוג ללכת ליער לסגוד לדמות אגדית בשם קאקילמבה שלא הפסיקה לגדול. כל מי שהתקרב אליה הצליח בכל וזכה בבריאות, שפע ואהבה. לאחר זמן נעלמה הדמות, והאדם בנה לעצמו בובה שגדלה בעצמה (שני רקדנים בתוך שמלה ענקית מניפים אותה אל על בעזרת מקלות במבוק).

מבנה הבלט האפריקני
בתחילה מוצגת המיזנסצנה, לאחר מכן מושמע שיר ולבסוף מתפרץ הריקוד האנרגטי החזק, בקצב הלמות תופים. הריקודים משולבים לכל אורך הסיפור.
הריקוד מאופיין בתנועות חזקות, בניתורים גבוהים עם ברכיים כפופות. החזה נפתח ונסגר בקימור הגב העליון, הידיים מונפות במעגלים רחבים או מתנפנפות ככנפיים. האגן מעכס, הגב מתנועע במהירות מכיפוף להתקשתות. על הבמה נראות הרבה מאד סלטות וגלגלונים מהירים ומורכבים. הקומפוזיציות מורכבות ממספר תנועות, מודרכות על ידי המקצב.
מתופף סולן קובע מתי התנועה מתחלפת ונותן אות לחילופי התנועה על הבמה, ובדרך זו מושגת התאמה מלאה בין הרקדנים. בתיפופו מבטא הסולן את התנועה שמבצע הרקדן. זוהי מיומנות נלמדת שמשקיעים בה שנים רבות, ויש כאלה המוכשרים באופן מיוחד לציין תנועה בתיפוף. קשר מסוג זה בין הרקדן למוזיקאי קיים רק בבלט האפריקני.
יש ריקודים שנפתחים לאנימציות, הרקדנים פותחים חצי גורן עגולה וכל אחד בתורו תופס את מקומו במרכז ומבצע סולו רב-עוצמה. גם כאן מצטרף המתופף הסולן ומלהיב את הרקדן באינטראקציה מרתקת. הרקדניות המוכשרות מטלטלות את הגוף, נותנות לשיער להתעופף, יורדות לגשר או שפגט, ומרעידות את כל הגוף בחן ובעוצמה. הרקדנים מבצעים סדרות של גלגולים באויר, פירמידות אקרובאלאנסיות וקפיצות גבוהות.
את הבלט האפריקני מציינת כוריאוגרפיה פשוטה: ריקוד בשורות אופקיות או מאונכות, מעגלים וצורות הנדסיות.

מספר יצירות לדוגמה
הסיפור הלא ייאמן על נכותו של סונדיאטה קייטה, מלך מאלי בעבר. על אף לעג הסובבים אותו בילדותו התגבר על נכותו בזכות עץ הבננה שבו נאחז ומתח את עצמו עד שהצליח ללכת והיה למלך נערץ.

מורשת – הפקה מפורסמת שהועלתה על הבמות הגדולות ביותר בארבע כנפות תבל, במשך תקופה ארוכה ביותר. היצירה מתארת את ההיסטוריה של הבאלאפון – קסילופון עץ אפריקאי, סוג של תוף עם מלודיה. שניהם – התוף והבאלאפון משמשים באפריקה לתקשור וריפוי.
הבלט מספר על תקופת המלכים הגדולים באפריקה, כאשר מאלי וגינאה היו ארץ אחת, בימי המלחמה בין השבטים הסוסו והמנדינגו.
אמן הגריו (משפחת אמנים לדורותיה) בלה פסק קוייטה חי בחצר המלכותית של אימפריית מנדינגו בעיר ניאני שבה מלך המלך מנדה. הוא הגיע בשליחות למלך הלוחם, הנורא והתקיף של שבט הסוסו סומאאורו קנטה, כשהוא מלווה בנסיכת המנדינגו – ננה טריבן. מלכו, הוא אומר למלך היריב, מציע את ידה של בתו כאות לידידות, שיתוף פעולה ושביתת נשק.
במהלך שליחות חשובה זו מנסה בלה פסק קוייטה (אותו משחק האמן הנפלא קוקה סאלי) למצוא סודות חשובים בחצר המלך, אשר יעזרו למלכו מנדה להתגבר על איומי הסוסו להשתלט על המנדינגו. הוא יודע שסודות כמוסים וחפצי עוצמה של סומאאורו קנטה נמצאים במערה מסתורית ביער, ביניהם כלי מוסיקה בשם באלאפון שהמלך התקיף קיבל מהאם המכשפה. המלך מנגן בבאלאפון לפני צאתו לקרבות ובשובו כמנצח, ובכך הוא מודה לרוח ששוכנת במערה ומשמשת לו כמגן ושומר.
באלה מחליט לקחת עימו את הכלי הקסום בכל מחיר. הוא נכנס למערה, לוקח את הבאלאפון ומותקף על ידי הרוחות אשר מגנות עליו. המלך מגיע ומוצא אותו במערה. הוא כועס, אך הנסיכה מדברת על ליבו. מוקסם ממנה הוא נותן לבלה הזדמנות לנגן.
לאחר שהוא נוכח בכשרונו המופלג של אמן הגריו, הוא מסכים להעניק לו את הבאלאפון, ואף קורא לכלי על שמו- קוייטה. בלה פסק קוייטה חוזר לארצו עם הכלי הקסום.
עד היום שמו של הבאלאפון בסודי הוא- קוייטה.

הבלט מאלי סג’יו מבטא אמון וביטחון. מוצגת בו בובת היפופוטם ענקית חלולה שלתוך לועה קופצים הרקדנים מדי פעם ויוצאים מהעבר השני. הבלט פעמון האמאנה עוסק בהגנה על הסביבה. סילו- דרך החיים מתאר את הצורך בחינוך טוב לנוער היום בהתחשב באחריות שתוטל עליו בעתיד. בלט היתום הוא סיפור עצוב ביותר על ילד שהתייתם גם מהוריו הביולוגים וגם מהוריו המאמצים, הוא הפך להיות מוכה נרדף ומנוצל על ידי כל הכפר, כולם בעטו בו והתאכזרו אליו. פרקי חייו של המסכן משובצים שירים וריקודים.

This entry was posted on November 12, 2007. Bookmark the permalink.