תולדות המחול – הרנסנס והבארוק

vaganova_1_2פרק ראשון: מהריקוד הכפרי ועד המחול החצרני של מלך השמש
המחול התקיים מאז ומעולם כצורך בסיסי של האדם בתנועה, בתקשורת ובביטוי אישי. תחילתו של המחול בפולחן הדתי, דרך לריצוי האלים ולתקשורת עימם. מהמאה הרביעית ועד למאה ה-15 לספירה שלטה במערב התרבות הנוצרית שראתה את הגוף כנחות, ועל כן לא ראתה במחול אמנות, והתמידה בכך עד למאה ה-15. המחולות הכנסייתיים נשאו אפוא צביון דתי ונושאי הריקוד היו דתיים, כשהרוקדים מגלמים דמויות כמו השטן, שדים וכדומה.

בימי הביניים החל סיווגו של הריקוד: היו ריקודים שנועדו לשמש כבידור לבני המעמד הנמוך ואותם ביצעו קבוצות נודדות של “ג’ונגלרים”, להטוטנים שעברו ממקום למקום ושילבו קטעי משחק וריקוד. כמו-כן היו ריקודים כפריים פרועים וקופצניים שנרקדו בידי גברים ונשים.

הבא »
הריקודים הכנסייתיים, לעומת אלה, ביטאו אמונה דתית ונועדו להטפת מוסר. הריקודים בחצרות האצילים היו מאופקים, נטולי קפיצות ומסוגננים. ריקודים אלה חיקו גינוני חיזור ובישרו למעשה את ימיהם הראשונים של ריקודי החצר בתקופת הרנסנס, שמאוחר יותר היו הבסיס לבלט הקלאסי.

כפריים רוקדים בטקס דתי מחוץ לבית קברות בימי הביניים

ריקודי החצר וריקודי הכפריים
בתקופת הרנסנס (1400-1600) נחלשה השפעתה של הדת, והאמנות, על רבדיה השונים, תפסה מקום חשוב בחברה האירופית. המחול פרח בתקופה זו ואימץ את מאפייניה האמנותיים של התקופה כולה: סימטריה, איזון והרמוניה. בתקופה זו התחדדו הפערים בין ריקודי החצר של האריסטוקרטיה שהתאפיינו בנימוס מעודן לבין  ריקודי הכפריים הנועזים. זרם חדש במחול צמח במחול – ריקודי החצר, והפך לזרם שמייחד את התקופה.
להופעתם של ריקודי החצר גרמה התפתחותו של המחול החברתי – הריקודים הפכו למשוכללים יותר והאצילים התמודדו כעת עם ערכים אסתטיים מוגדרים ומקצועיים. כך החל להתפתח מקצוע ‘המורה למחול’ והנושא בתפקיד קיבל את שכרו מידי האצילים. המורים למחול חיברו את הריקודים, לימדו אותם וליטשו את הטכניקה ואת גינוני הנימוס בקרב האצילים. בסוף תקופת הרנסנס החלו המורי למחול לתעד את פועלם וכתבו ספרים. “האורכסוגרפיה” מאת ארבו, לדוגמא, נכתב בשנת 1588כדיאלוג בין מורה לתלמיד, בדומה לכתבי הפילוסופים היוונים.

הסוויטה ומופעי הבלט הראשונים
ריקודי החצר התגבשו תחת מבנה מוסיקלי קבוע, מסודר ומאורגן – הסוויטה, מחרוזת ריקודים שהתבצעו בזה אחר זה, כשלכל ריקוד אופי וקצב שונים. הפאבאן, לדוגמא, היה אצילי וטקסי; הגליארד עליז וקצבי וכן הלאה. עם הזמן התגבשה הסוויטה הקלאסית, שהורכבה מארבעה ריקודים: האלמנד- איטי ורציני; הקוראנט –מהיר; הסרבנד -שביטא חיזור ופיתוי; הג’יג – המהיר מכולם. היה נהוג להוסיף על ארבעת אלו את המינואט, הבורה והגאבוט.

  בלט החצר הראשון
בשנת 1581 הועלה בצרפת בלט החצר הראשון  (“Le Ballet Comique de la Reine” ). היה זה מופע ראווה גדול שהתבסס על ריקודי החצר והפריד לראשונה בין קהל לרקדנים. זו היתה הפעם הראשונה שבה נוצר ריקוד אמנותי מריקודי החצר. פטרונית האמנויות, האצילה קתרינה דה מדיצ’י מאיטליה, התחתנה עם מלך צרפת ויזמה את האירוע כדי לגייס כוח פוליטי, חברתי ושלטוני. היא הזמינה לבלט החצר הראשון שגרירים ואנשי אצולה מכל רחבי אירופה והם צפו במשך כמה שעות במופע שכלל שירה, מוזיקה ואף ריקוד. במשך הזמן הפכו מופעים שכאלה לדבר שבשגרה בחצרות האצילים ברחבי אירופה.

לואי ה-14 – “מלך השמש”
לקראת סוף תקופת הרנסנס ותחילת תקופת הבארוק (1600- 1750), עלה לשלטון בצרפת המלך לואי ה- 14 שהיה מכונה “מלך השמש”. שלטונו היה ריכוזי והשפעתו ניכרה בכל תחומי החיים. ארמונו בוורסאי הכתיב את כללי התרבות לשאר חצרות האצילים בעולם. לואי ה-14 הקים אקדמיות לאמנויות, ובתוכן גם אקדמיה למוזיקה ואקדמיה למחול (1661).
לריקודי החצר היה חלק מרכזי בחיי האצילים באותה תקופה והמלך עצמו נטל חלק, בעיקר כרקדן, במופעי ראווה רבה ששילבו בתוכם אמנויות שונות. הודות למדיניותו כלפי האמנויות ובהיותו רקדן הפך המחול לאמנות מכובדת ברחבי אירופה. בתקופת הבארוק התגבשו ריקודי הסוויטה לסדרה קבועה של ריקודים בעלי סדר מובהק וברור. חשוב לציין כי באותה תקופה נוצרו יסודות הבלט הקלאסי – בעת שעוצבו חמש עמידות המוצא ועיקרון ה-turn out , כולם במטרה לשכלל את המחול כאמנות שעברה לבמה.
המעבר מריקודי חצר למחולות שהועלו על במה בפני קהל, גרם להדגשת המבנים הכוריאוגרפיים, הסדר והסימטריה, כפי שנרשמו על ידי מורי המחול, כמו פייר בושמפ. הקהל ישב משני צידי הבמה ובחזיתה, התלבושות היו כבדות ומסורבלות והריקודים היו, כתוצאה, ריקודים “כבדים” כשקפיצות הרקדנים קרובות לפני הקרקע.
תלבושות מורכבות וכבדות שהיו נפוצות ב- Le Ballet Comique de la Reine
כמו בתקופת הרנסנס, רק גברים רקדו על הבמה והם ביצעו את תפקידי הנשים כשהם עטויים במסיכות. עם השנים עברו המחולות לתיאטראות כשהקהל ישוב רק מול הרקדנים ולא בשלוש חזיתות. ההפרדה בין הקהל לרקדנים גברה והלכה, וכך גם הפער בין הריקוד החברתי למחול המקצועי. האצילים התקשו לעמוד בסטנדרטים המקצועיים שהרקדנים הפגינו על הבמות. גם תפקידו של לואי ה- 14 כרקדן הסתיים ונשים החלו להופיע, לראשונה, כרקדניות. בין הרקדניות הראשונות היו מדמואזל דה לה פונטיין, מארי קמרגו ומארי סאלה. קמרגו התפרסמה בכך שקיצרה את חצאית הבלט שלה וויתרה על נעלי העקב, כך ששילבה קפיצות קטנות ומסובכות (“אנטרשה”) בריקודים שביצעה.
ציור שמן של מארי קמרגו (1730 לערך)

האופרה בלט והקומיק בלט
הריקודים המקצועיים על הבמות בתקופת הבארוק הבמה היו חלק ממופעי “אופרה בלט” (אופרה שבתוכה משובצים ריקודים) או “קומיק בלט” (הצגה בחמש מערכות שבסוף כל מערכה ישנו ריקוד).
הריקודים אמנם הוגדרו כאמנות ומופע על במה, אך עדיין שימשו כקישוט לאמנויות האחרות – לשירת האופרה או למשחקם של שחקני הקומדיה. תפקידם היה לשעשע ולבדר אך הם לא נועדו להעביר מסר כלשהו. עם זאת, גם כקישוט, הפך המחול במהלך שנים אלו מריקודי החצר של הרנסנס, לאמנות במה מקצועית בתקופת הבארוק.

This entry was posted on March 5, 2011. Bookmark the permalink.