Archive | January 2005

המחול בתחילת המאה ה-20

איזאדורה דאנקן – האמריקנית שהעזה למרוד בלי להלחם
בתחילת המאה ה-20 נחשף עולם המחול להשפעתה של היוצרת האמריקנית איזאדורה דאנקן, דאנקן נחשבת לראשונה שיצאה נגד מוסכמות הבלט הקלאסי שהתגבשו תחת השפעתו של הצאר הרוסי – מה שכונה “הבלט הקיסרי”. דאנקן התרחקה מרוב הרעיונות שבלטו בתקופת הבלט הקיסרי: וירטואוזיות של הרקדנים, צעדים מוגדרים בכללים נוקשים, תפאורה גרנדיוזית, תלבושות מסורתיות עם נעלי פוינט, מוזיקה מוזמנת, פרימה בלרינה במרכז המופע ועוד. עם זאת, דנקן לא התרחקה לגמרי מהרעיונות הרומנטיים של הבלט, וגם אם לא שילבה עלילה רומנטית ביצירותיה, נתנה לרגש להוביל אותה למחוזות שגילמו בעבורה את הנשגב ואת הרוחניות הרומנטית.

הבא »
דאנקן, שרקדה יחפה, בתנועות אקספרסיביות לצלילי מוזיקה קיימת החליפה את תלבושות הבלט המסורתיות בשמלות שקופות ורחבות ששאבו את השראתן מהסגנון היווני הקלאסי.

איזאדורה דאנקן בהופעותיה באירופה 1915-1918
שינויים אלה זכו במפתיע ליחס אוהד מאוד ברחבי אירופה ובמיוחד ברוסיה, ודאנקן נודעה עד מהרה כמבשרת המחול המודרני. התפתחותו, במקביל, של עולם האמנות והתרבות באירופה, כאשר זרמים מהפכניים כמו התנועה הקוביסטית והתנועה האימפרסיוניסטית שינו את התפישות המקובלות באמנות הפלסטית, גרמה לכך שהבלט של פטיפה נתפש כ”תקוע” וחסר השראה. דאנקן שמרדה במוסכמות אך לא נלחמה בהן, התקבלה בזרועות פתוחות על ידי אמנים צעירים ברוסיה, כמו הכוריאוגרף מיכאל פוקין. אלה הושפעו ממנה מאוד והיו בשלים לשינוי.

הרוסי שהפיח חיים במסורת
הדמות המרכזית שידעה לקרוא את מפת השינויים האמנותיים והפוליטיים באירופה היה הכוריאוגרף הרוסי סרגיי דיאגילב. דיאגילב אסף יוצרים ורקדנים צעירים מלהקתו של פטיפה ברוסיה, הפגישם עם אמנים מתחומים אחרים כדי שייצרו במשותף. תפישתו היתה מנוגדת בחריפות לאופן העבודה הריכוזי של פטיפה, שכפה את מרותו על יתר האמנים היוצרים לטובת הבלט.
כך הוקמה בידי דיאגלב להקת ה”בלט רוס”, מבשרת השינוי בבלט הקלאסי.

 סרגיי דיאגילב
במהלך המאה ה-19 ירדה והלכה רמת הבלט הקלאסי באירופה משום שמרכז היצירה במחול התרכז רובו ככולו ברוסיה. הקהל האירופי, שהיה פתוח לרעיונות וסגנונות אמנותיים לא מוכרים, התלהב מאוד מהווירטואוזיות והיצירתיות של הרקדנים הרוסים ששילבו את יצירתם עם יוצרים מתחומי אמנות שונים ומגוונים. להקת בלט רוס החלה את דרכה בהופעות בפריז, עם הכוריאוגרפיות הפופולריות ביותר ברוסיה, כגון “אגם הברבורים” ו-“ג’יזל”.
בשנת 1910 הפכה “בלט רוס” ללהקה מאורגנת של כוכבי הבלט והכוריאוגרפים הבולטים של אותם ימים: וסלב ניז’ינסקי, מיכאיל פוקין, אנה פבלובה, ברוניסלבה ניז’ינסקה, ליאוניד מסין ועוד. על פי דיווחי העיתונים והביקורות באותה תקופה, אירופה נסחפה אחרי מה שהוגדר כשילוב של כוח, יכולת, רעננות וחידוש. הבלט של פריז הפך שוב למוקד העשייה האמנותית והבלט שוב נתפש כאמנות במה לגיטימית לכל דבר.

מתוך כרזות שהוכנו להופעות ה”בלט רוס”
הלהקה העלתה מספר יצירות בלט מדי ערב. היו אלה יצירות קצרות יחסית וסגנונן האמנותי היה ברוח התקופה. בין היצירות היו רבות שנחשבות לקלאסיקה של הבלט כגון “ציפור האש”, “רוח הוורד”, “פולחן האביב”, “אחר הצהריים של פאון”, “מות הברבור”, “פטרושקה”, “כלולות” ועוד.
ה”בלט רוס” ביטא את המינימליזם שאפיין את האמנות באותה תקופה. הריקודים היו אקספרסיביים ועסקו בהווה האנושי במקום במחוזות רחוקים ובאגדות דמיוניות.
ה”בלט רוס” פעלה במשך 20 שנה ויצירות רבות שהועלו במסגרתה עדיין מהוות חלק מהרפרטואר של להקות בלט רבות בעולם. כוריאוגרפים שקמו מתוך הלהקה המשיכו את דרכה והפיצו מורשתה ברחבי העולם. בין היתר נמנים על אלה ג’ורג’ בלנשין, מרי רמבר, נינט דה ולואה ועוד. הלהקה התפרקה עם מותו הפתאומי של דיאגילב בשנת 1929 והיוצרים הרבים שלה התפזרו ברחבי העולם. מאז נעשו כמה נסיונות להקים מחדש את הלהקה ושתי להקות נחשבות לממשיכות דרכה: “בלט רוס דה מונטה קרלו” ולהקת “אוריג’ינל בלט רוס” של קולונל דה בזיל. חשיבותן של שתי להקות אלו מתבטאת בעיקר בסיורים הרבים שהן ערכו סביב העולם ובכך חשפו את אמנות הבלט מחוץ למוקדי התרבות המוכרים והמקובלים של אירופה.

This entry was posted on January 14, 2005.