Archive | November 2005

ממותות – ישנה אך חדשה תמיד

היצירה של בת שבע, נהרין ואייל בביצוע מחודש ב”תל אביב דאנס”geteborg_150x150
ממותות, היצירה הישנה והכל כך עכשווית ומפתיעה של אוהד נהרין, היא מהקלאסיקות שלו, בשפת התנועה הייחודית שלו מצליח נהרין לחבר ולרתק את הקהל במשך 70 דקות מרגשות.
ממותות נוצרה בשנת 2003, וכשהועלתה לראשונה נהרין הקדיש אותה לרעייתו המנוחה, הרקדנית מארי קאז’יווארה,
יחד עם צוות הרקדנים המיוחד והאיכותי שלו עובד  נהרין באחרונה בדרך של שיתוף פעולה שמתבססת על הקשבה, דיאלוג ויצירתיות. האיכויות האלו באות לביטוי בעבודה המשותפת של ממותות.
נהרין: “ממותות עבורי היא חקר אפשרויות חדשות של תנועה, של מבנה, ארגון, תזמון, מתח, יחסים בין קהל לאמנים המבצעים, הומור, הישנות, ממדים, וירטואוזיות, דממה, התפתחות רגשית, מיניות, איטיות, אחידות, מהירות, הזדהות, אלתור, הגזמה, לשון המעטה, מקומות בהם לא הייתי עד עתה”.
הבא »
נהרין, מנהלה האמנותי של להקת המחול בת שבע  נחשב לאחד מיוצרי המחול המוערכים בעולם ובשנת 1995 כתב הניו יורק טיימס  כי הוא “אחד מחמשת הכוריאוגרפים המובילים בעולם”.

ממותות
ממותות אינו מחול פשוט לצפייה, הוא מאתגר את הצופים ודורש מהם להתאזר בסבלנות ולהפגין פתיחות לקטעי המחול והמוזיקה השונים מאוד זה מזה. ממותות עשויה מחומרים חושפניים והיא קשה לעיכול הן מבחינת התוכן והן מבחינת המקצב שלה שמחייב ריכוז והתכווננות חושית מוחלטת. בתקופה התזזיתית שבה אנו חיים, תקופה של שורות תחתונות, קליפיות, תקופה של כאן, עכשיו ומהר – ממותות היא מן השרידים של יצירה המעוררת מחשבה. זוהי עבודה שלא עושה הנחות לא לקהל ולא לרקדנים המבצעים אותה ודורשת מאלה כמו מאלה להישאב לתוכה באופן מוחלט ברמת ריכוז גבוהה. הייחודיות של העבודה נמצאת בחלל שבו היא מוצגת, בחשפנות המלאה של הרקדנים אל מול הקהל בתנועתם, בקרבתם אל הקהל, כמו בסוג של מעבדה עם תאורה חזקה ופשוטה בלי מסכות בלי צבעים בלי תפאורה נטו. הרקדנים מאופרים במייק אפ לבן וכל גופם מעביר את תחושת האחידות למרות השוני הקיים ביניהם. גדולתה של היצירה בצניעותה וקסמה בעיסוק החכם באי השלמות האנושית.
הלהקה והקהל
בממותות של אוהד נהרין הקהל אינו נחשב לחלק מההופעה, כמקובל ביצירות רבות של מחול מודרני. ואולם, באין במה הקהל נמצא בתוך היצירה כל הזמן כך שאפשר לחוש את קצב פעימות ליבם של הרקדנים, נשימתם ואת האנרגיה הכל כך חזקה הזורמת בתוך החלל, הקהל נשאב על ידי הרקדנים שיושבים בחלק מהקטעים בין שורות הצופים.
שלא כמו במופע מחול רגיל שבו הרקדנים נעים על הבמה, יוצאים אל מאחורי הקלעים וחוזרים, בממותות אין קלעים. נהרין בחר למקם את הקהל בארבע חזיתות וכך הקהל תוחם את החלל בו נעים הרקדנים. במשך כל זמן המופע חשופים הרקדנים לעיני הקהל המלוות אותם מכל כיוון ובכל רגע. גם כשהרקדנים יושבים בין השורות בקרב הקהל וגם כאשר הם בתנועה. הרקדנים נמצאים בתוך הדמות שהם מציגים ללא הפסקה.

ניגודי תנועה
נהרין, אשף של ניגודי תנועה, מצליח בשפתו הנהרינית שמורכבת מתנועות חזקות קצרות ושבירות להעביר אל הצופה את הקסם של החיפוש, הבדיקה, המתח ואת ההפתעה . הכוריאוגרפיה אינה משעממת לרגע גם בקטעים של פראזות שחוזרות על עצמן המחדדות את התחושה שהקהל הוא חלק מהמופע,  נוצרת תחושה של חיבור פיזי לרקדנים כמו הרצון לקום ולהיות חלק מההתרחשות.
ניתן גם  להבחין במוזיקליות המיוחדת. נהרין המוכר גם כמוזיקאי משתמש במוזיקה בצורות שונות . הרקדנים רוקדים באופן מדוייק בהתאם המוזיקה ולעיתים המוזיקה מהווה מטררונום. לעיתים הרקדנים רוקדים בהתאם לשקט, שגם הוא מאוד דומיננטי ביצירה. הריקוד בהתאם לשקט מכניס את הרקדן ואת הקהל פנימה אל נפשו ומחדד את ההקשבה. המוזיקה משתנה באחת מלירית ושקטה לאלקטרונית תזזיתית – אוניסון שהופך לרביעיות, לטריו, לדואט ולריקודי סולו בודדים ושב בחזרה לאוניסון מושלם. הניגודיות באה לידי ביטוי גם במשחקים שבין בודד לקבוצה, כשהרקדנים תומכים מן היציע הדמיוני בסולו המבוצע במרכז החלל  ואחר כך נכנסים אף הם אל המרכז.  הסימטריה של ארבע חזיתות שבהם נמצא הקהל  מדגישה את הנוכחות של הרקדנים.

בלי תפאורה ובתלבושות פשוטות
ממותות היא יצירה אינטימית עבור הקהל ועבור הרקדנים. היא נבנתה לתשעה רקדנים ובבת שבע היא מבוצעת על ידי שני צוותים שונים.
האינטימיות בממותות באה לידי ביטוי עוד לפני ההתחלה. סטודיו ורדה, המשמש את הרקדנים כחלל חזרות, הוסב לצורך המופע לאולם. ובכך הסטודיו אשר משמש את הרקדנים לעבודה יומיומית על הטכניקה, היצירה והחזרות הופך לבמה.
אין תפאורה, הבמה ריקה. התלבושות שעיצבה רקפת לוי פשוטות – אוברולים אפורים הצמודים  לגופם של הרקדנים; גם התאורה מתאפיינת בפשטות – האור שדולק בכל הסטודיו מאיר את החלל שבו  רוקדים הרקדנים ואת הקהל בצורה שווה. הרקדנים צופים בקהל, והקהל צופה ברקדנים ובקהל שממולו ומצדדיו. כאן גם מתחילה היצירה – בקשר העין – כשרקדנית נכנסת למרכז החלל ובוחנת את הקהל שבוחן אותה. הנוכחות החזקה שלה  ושל שאר הרקדנים בחלל, משאירה את הקהל במתח ומעצימה את הקשר בין הרקדנים לקהל   בהתבוננות דו צדדית שכזאת.

אינטימיות
האינטימיות הזו, מעבר לוירטואוזיות של הרקדנים, היא זו שהופכת את ממותות של אוהד נהרין לחוויה מרגשת במיוחד. המפגש בין הרקדנים לקהל מגיע לשיאו כאשר תשעת הרקדנים צועדים לאיטם  בריבוע, מקיפים את החלל באיטיות ולוחצים ידיים לצופים. מפגש קרוב, בין עיניים וגוף. בהתחלה לא ברור מה בכוונתם האם זו רק לחיצת יד או שמא הזמנה להיכנס פנימה.. בקטע אחר ביצירה אחת ההפתעות, מופיע רקדן בעירום  מלא, קטע חזק אשר במקרים מסוימים יכול היה להיחשב כפרובוקציה שלעתים משיגה את האפקט ההפוך וגורמת למבוכה של הצופה. לא זה המקרה בממותות. כאשר אחד הרקדנים פושט את התלבושת ומציג את גופו העירום, הוא חושף את התנועה הרבה יותר משהוא חושף את מערומיו למרות שזהו דואט עם רקדנית שבו הרקדן מנסה למשוך את תשומת ליבה בכל מעודו במערומיו אין תחושת מבוכה אלא תחושה של משהו כל כך אנושי ופשוט. זה ההיפך מפרובוקציה – זו הפשטות. פשטות זו והאינטימיות לכל אורך המופע הן מה שהופכות את ממותות ליצירה כה מרגשת.

ממותות בתל אביב דאנס

מומלץ להגיע ולהתרשם מעבודת המחול השונה המיוחדת והמרתקת הזו, שמציעה לצופיה התבוננות אינטימית בנפשו של הרקדן, ובהשתתפות מלאה בתוך המופע עצמו.

ממותות מוצגת במסגרת פסטיבל תל אביב דאנס 2009 לצד היצירה החדשה של נהרין – הורה. שותפים ליצירה: רקדני בת-שבע ושרון אייל.

This entry was posted on November 23, 2005.