Archive | January 2010

המחול בתקופה הרומנטית

כתבה שנייה בסדרה – מהמהפכה הצרפתית ועד לפטיפה
המחול בתקופה הרומנטית – 1800-1900
טרם הרומנטיקה: התקופה הקלאסית (1750- 1800)
בתקופת הבארוק (1600-1750) היה המחול נחלת האצולה וחצר מלך צרפת הכתיבה את הטעם והתרבות ברחבי אירופה. התקופה הקלאסית שבאה לאחריה (1750-1800) הונעה  על-ידי הרוח המהפכנית שנשבה באירופה באותה תקופה ובמיוחד בימי המהפכה הצרפתית ב-1789. הריקודים בתקופה הקלאסית שיקפו את רוח הזמן וסימלו מסרים של חופש, שיוויון ואחווה. האסתטיקה של התקופה התבססה על סדר, הרמוניה ואיזון. הריקודים עדיין היו משולבים באופרות או בהצגות תיאטרון אך כבר לא היה נדיר, כבעבר, לראות נשים רוקדות על הבמות. מעמד הכוריאוגרפים היה אמנם גבוה, אך הם נאלצו לשמור על סדר קבוע של ריקודים ונוסחאות קבועות של צעדים.

הבא »
אף כוריאוגרף לא העז לשנות זאת, פרט לרקדן, מורה המחול והכוריאוגרף החשוב של התקופה – ז’אן ג’ורג’ נובר.

ז’אן ג’ורג’ נובר – הוגה ה”בלט ד’אקסיון”
נובר נחשב לפורץ דרך שהקדים את זמנו כשסבר שיש להתייחס אל המחול כאל שאר האמנויות ולאפשר לכוריאוגרפים חופש יצירתי. נובר טען כי על המחול לעמוד בפני עצמו, עם מוסיקה מתאימה ותלבושות קלילות ולא מסורבלות. נובר נחשב לראשון שדיבר על הצורך לתפוש את המחול כאמנות דרמטית המבטאת נושא, ואשר אינה בידור לשם שעשוע בלבד. הוא כתב את הדברים בספרו “מכתבים על המחול” וכינה את הרעיון “בלט ד’אקסיון” – בלט של עשייה. לקראת המאה ה-18, הפך הבלט ד’אקסיון לצורת המחול הבימתי הרווחת.

התפישה הרומנטית: הרגש מחליף את השכל
במהלך המאה ה- 18 הלכה והתגבשה התפישה הרומנטית שהעלתה על נס את הפרוע, הסוחף והנשגב. הקלאסיקנים מרדו בגינוני הבארוק באמצעות סימטריה והיגיון, ואילו הרומנטיקנים מרדו בקלאסיקה באמצעות הרגש הטהור. הם ראו בנשגב, בהשראה, בחיזיון ובדמיון תחליף להיגיון שרווח בחברה והכתיב את עבודת האמנים. הרומנטיקנים נתנו משמעות לתופעות הנעלמות מהעין ושאינן נתפשות בחושים ובשכל, תופעות שקשה להגדירן שלא באמצעות הרגש. הרומנטיקנים ניצלו את הדמיון ליצירת דימויים וסמלים והעדיפו את הייחודיות והמקוריות על-פני האינטלקט. באותה תקופה גדלו וצמחו הערים ובמקביל גברו הגעגועים והנהייה אל הטבע, והוא זכה לביטוי גדול יותר באמנויות השונות. האמנים ראו בטבע השראה, שאפו להתקרב אליו ולהיות חלק ממנו, במקום להיטמע בעיר שהייתה עבורם הביטוי החד ביותר של השכל וההגיון.

הבלט הרומנטי – הנשים עולות על פוינט
בתקופה הרומנטית המוקדמת מוקד העשייה היה בצרפת ובתקופה הרומנטית המאוחרת הוא עבר לרוסיה. האלמנטים המאפיינים את הרומנטיקה באמנות באו לידי ביטוי בצורה האופטימלית בבלט.
הבלטים הרומנטיים היו דרמטיים ורגשיים ועסקו באהבה בלתי מושגת, בפנטזיה וביצורים בני אלמוות המתקיימים לצד חיים יומיומיים ופשוטים. בהתבססם על אגדות עם וסיפורים שרווחו באותה תקופה באירופה. הרקדניות גילמו דמויות של פיות ורוחות יער, ודמות האישה נתפשה כנשגבת, בלתי מושגת, אוורירית ורוחנית. כדי ליצור אשליה בימתית של דמויות שכאלו, עברו הרקדניות לרקוד על קצות האצבעות ואף נעלו לראשונה את נעלי הפוינט.

הבלרינה מארי טליוני – מהראשונות לרקוד בנעלי פוינט
טכניקת הפוינט התפתחה באופן מהיר ובשל הצורך הפיסיקלי השתכלל השימוש ב-Turn out ובעבודה במרחב האנכי.

הוירטואוזיות הלכה ותפסה בהתאם חלק מרכזי בעבודת האמנים ובאופן הביטוי שלהם.

הבלט הלבן – הבלרינה במרכז
ניתן להגדיר את כל יצירות הבלט בתקופה הרומנטית כ”בלט לבן” – יצירת בלט שבה כל הרקדניות לבושות בלבן לפחות במערכה אחת והן מגלמות את אותן דמויות נשגבות, רוחניות ואווריריות. בתקופה הרומנטית המוקדמת נבע “הבלט הלבן” כולו מעלילת הבלט, אך עם השנים הפך הדבר למושג אסתטי שאינו קשור בהכרח לעלילה. “הבלט הלבן” נתפש אז כביטוי לשלמות ויופי, דיוק וסימטריה, יחד עם התגשמות של אותה דמות נשית “אידיאלית”. מעמדן של הבלרינות הלך ועלה במקביל, והן החלו לזכות בהערצה גדולה.

הבלרינה מארי טליוני – הפליאה את צרפת בוירטואזיות
ב- 1823 נערכה הבכורה של הבלט “לה סילפיד” (הסילפידה), המציינת את תחילתה של התקופה הרומנטית בבלט. הבלרינה מארי טליוני, בתו של הכוריאוגרף פיליפ טליוני, כיכבה בבלט וכתבים מהתקופה מציינים כיצד הפליאה את צרפת בוירטואוזיות שלה על נעלי הפוינט ובאופן שבו גילמה את את הדמות הרוחנית והבלתי מושגת של הסיליפידה. בלרינה בולטת אחרת של התקופה הייתה קרלוטה גריזי שב-1841 הייתה הראשונה שגילמה את תפקידה של ג’יזל בבלט שיצרו ז’אן קורלי וז’ול פרו – בעלה של גריזי.

קרלוטה גריזי – הראשונה לגלם את ג’יז

המעבר לרוסיה ולחסות הצאר – הבלט הקיסרי הקלאסי
עם השנים נדדו אמני הבלט, ובהם הבלרינות, הכוריאוגרפים, המורים והמלחינים, לרוסיה. הם כבר לא נהנו מחסות האצולה והמלוכה שחוסלה בצרפת, והציבור המהפכני תפש את הבלט כאמנות ירודה. ברוסיה, תחת חסות הצאר, הלך הבלט והתפתח לאורך המאה ה- 19.
מריוס פטיפה נחשב לדמות החשובה ביותר בבלט הקלאסי-הקיסרי ברוסיה והאחראי לכך שהבלט הגיע לוירטואוזיות המושלמת המוכרת לנו כיום. הצאר תמך בבתי הספר לריקוד, בלהקות ובכוריאוגרפים, ואיפשר תהליכי יצירה חופשיים, גדולים ולאורך זמן.
פטיפה, בן למשפחת רקדנים ממרסיי, הגיע לבלט מרינסקי בסנט פטרסבורג (לימים – בלט קירוב) כרקדן, והפך לכוריאוגרף הלהקה. הוא כיהן בתפקיד במשך 30 שנה ויצר 54 בלטים, 35 אופרות ושיחזר 17 יצירות של יוצרים שקדמו לו.

This entry was posted on January 23, 2010.