Archive | August 2011

הורה של אוהד נהרין

ffffצירה של נהרין לדוגמה: אנאפאזה, 1993
אחת מהבולטות ביצירותיה של בת שבע תחת שרביטו של נהרין הייתה טקס הפתיחה של פסטיבל ישראל בירושלים, 1993. בדצמבר אותה שנה היא קיבלה את שמה הסופי “אנאפאזה” (שלב בהתפתחותו הביולוגית של התא) והוצגה בתל אביב. מאז הוזמנה לניו יורק, טוקיו, אמסטרדם, ברצלונה ועוד. בעשר השנים הראשונות להצגתה צפו ביצירה מעל ל-350,000 בני אדם. המופע משלב מחול, תיאטרון, מוזיקה ווידיאו ומציג יסודות סותרים: הקונפורמי והראוי מול השתוללות כמיטב התעוזה של נהרין.

ביצירה משלב נהרין בין הטקס הרשמי, ההיענות למוסכמות ולמשחק, מופיעים בה עשרים וחמישה רקדנים ונוצר אפקט של מסה גדולה על הבמה. התנועה, על אף היותה וירטואוזית, שואפת לטבעיות ואף עשויה להבליט את האנושיות והחולשה שבגוף הרקדן. תפקיד ייחודי הוא תפקידו של מנחה הערב, בעל מבטא זר שעושה את תפקידו במגוון של סיטואציות בלתי רגילות ואשר קורא טקסטים בלתי שגרתיים אום כתב נהרין. לרקדנים מצטרפים על הבמה מבצעים נוספים, מוזיקאים, ונהרין עצמו מנגן בגיטרה חשמלית ושר. המוזיקה משלבת קטעי מוזיקה מוקלטת ומוזיקה חיה ומקורית. גם התפאורה מיוחדת: במה שחורה ומאחוריה פודיום מוגבה. בקטע “אחד מי יודע” הרקדנים ישובים על כסאות עץ פשוטים, יש שימוש במיכלי מים גדולים. הבמה מתלכלכת בבוץ, יש שימוש בשלטי עץ, מכונת עשן, בלונים וקונפטי. התאורה מדמה את מופע המחול למופע רוק, או אולפן טלוויזיוני. הרקדנים עצמם משתמשים בפנסים. התלבושות נראות כלקוחת מ”שוק הפשפשים”. סרט וידיאו מוקרן על גופה של רקדנית עטויה סדין לבן. בעזרת מנחה הערב מתקיים שיתוף אינטראקטיבי של הקהל במופע.

המרכיבים המיוחדים של “אנאפאזה” ממחישים את דרך היצירה של נהרין ביצירה זו וביצירות אחרות שיצר עם בת שבע. הוא לוקח חומרים מוכרים מהמציאות, מעבד אותם ומפיק מוצר חדש שחושף את הפוטנציאל הטמון בהם.
עבודות נוספות
בין יתר היצירות משל אוהד נהרין שהועלו בבת שבע: “מבול” (1992) “זינה” (1995), “יאג” (1996) “סבוטאז’ בייבי” (1997), “זאצ’צ’ה” (1998), “וירוס של אוהד נהרין” (2001), “ממותות” (2002), “דקה דאנס” (2002), “שלוש” (2005) ו”מקס” (2007).
שרון אייל (נ. 1971) היא כוריאוגרפית הבית של הלהקה ורקדנית במשרה מלאה. יצירות משלה כגון “LOVE” (2003), “Quiet Vilage” (2004) ו”ברתולינה” (2006) ו”מקארובה קביסה” (2008) מוצגות לצד יצירותיו של נהרין. חלק מיצירותיה, וביניהן “Pan” (הרמת מסך 2001), “After Love” (2003) מועלות על ידי אנסמבל בת שבע.
במרוצת השנים העלתה בת שבע בניהולו של נהרין יצירות רבות נוספות, והיא אף מארחת ללא הרף כוריאוגראפים ויועצים אמנותיים, מהשמנא והסלתא של יוצרי המחול בעולם.בין היוצרים הבינלאומיים ששיתפו פעולה במשך השנים עם בת שבע: ירי קיליאן מהולנד, הפיני טרו סרינאן, הסלובאני איצטוק קובאץ’, וים ונדקבייס הבלגי, ביל פורסיית’ מגרמניה, רוברט קוהן האמריקני ועוד.

על רקדני הלהקה כיום נמנים: אנדרסון בראז, ארז זוהר, בובי סמית, גיא שומרוני, גילי נבות, דניאל אגמי, טליה לנדא, יניב אברהם, יערה מוזס, ליאו לרוס, מאמי שימזאקי, מתן דוד, נועה צוק, ניר בניטה, סטפן פרי, עדי זלטין, קרולין בוסרד, רייצ’ל אוסבורן, שני גרפינקל, תום וינברגר.

בראשית שנת 2010 מונתה עדי סלנט שרקדה בעבר בלהקה למשנה למנהל האמנותי של להקת המחול בת שבע.
מקורות:
גלוק רינה, להקת המחול בת-שבע 1980-1964, (תרגמה מאנגלית רחל אהרוני) כרמל, ירושלים, 2006.
לוטן תמר, עבודה סמינרית “אנאפזה”, בית הספר לתקשורת, המכללה למנהל, תל אביב, 2003.
מנור, גיורא, בת-שבע, ספינת הדגל של המחול הישראלי, מתוך מחול ישראלי (עורכים: גיורא מנור ורות אשל) רבעון לענייני מחול 4, זום הפקות תל-אבי, 1994.

This entry was posted on August 6, 2011.